Diana Toblib lee desde Argentina -- "לא! לא אבא, אני לא יכול להכין את שעורי הבית"— אמר ברונו כשהתבונן בקלפים של הדינוזאורים שלו, ורצה לדעת למה הולורסירפטור נקרא כך, בשהא לא היה הדינוזאור המהיר ביותר בתקופתו. -- למה אינך יכול להכין את שעורי הבית ברונו? -- "כי המורה מבקשת שנפתור עשרים תרגילים וזה בלתי אפשרי"— ענה ברונו כשבידו קופסת עפרונות צבעוניים, ותכנן לצייר דינוזאור ושמו "ארגנטינו סאורוס" שניזון מעלים בראש העץ. -- "אני לא מבין ילד, מדוע אינך יכול לפתור עשרים תרגילים?" שאל האב. -- למה!? כי לפני שאני פותר עשרים תרגילים, אני צריך לפתור תשעה עשר תרגילים, ולפני תשעה עשר תרגילים, אני צריך לפתור שמונה עשר תרגילים, ולפני כן שבעה עשר, וכן הלאה. -- "אם תתחיל מהתרגיל הראשון?" התקשה האב להבין. -- גם את זה, אבא, אני לא יכול, זה בלתי אפשרי. -- איך לא!? למה זה בלתי אפשרי? --" לא, זה בלתי אפשרי, כי לפני פתירת התרגילים, אני צריך להעתיק אותם למחברת," אמר ברונו, והמשיך לצייר את הדינוזאור הכסוף. -- טוב עכשיו העתק את התרגילים למחברת. -- זה באלאגן אבא!! -- באלאגן?? -- כן, כי לפני העתקת הרגילים, אני צריך לקחת את העפרון והמחברת. -- אתה לא יכול לבצע את הפעולות הללו? האב המשיך להשתעשע עם התירוצים שהמציא בנו, ברונו. ביתיים המשיך ברונו לשחק בקלפים בחדרו וחיפש דרך לצאת לגינה ולשחק בכדור. על פי רוב, האב איבד את סבלנותו מהתירוצים שהמציא בנו וכעס עליו, אך הפעם הבין שבנו נוקט באסטרטגיה מעניינת, והשקיע מאמץ כדי להמשיך את השיחה מבלי לנזוף בו. -- בנוסף, אבא, אני לא יכול לאחוז את העפרון, זה לא קל, אני קודם צריך למצוא את העפרון. -- העפרון חייב להיות בקלמר שבילקוטך. -- בודאי, מה אתה חושב שאשאיר במקום אחר? -- אז...? -- זהו שאני לא יודע היכן הילקוט, קודם צריך למצוא אותו, אתה מבין אבא?? האב חשב כמה שניות ואמר: יש לי רעיון נפלא! -- "מה...מה הרעיון?" שאל ברונו בהתלהבות רבה ועיניו נאורו. -- אם נשחק כדורגל עכשיו תכין את שיעורי הבית לאחר המשחק? -- כן, כן, קדימה אכין אחר כך את השיעורים. בוא נשחק עכשיו כדורגל. -- "אבל, מצטער, אנחנו לא יכולים לשחק עכשיו כדורגל." אמר האב בחיוך שובב. -- "למה?" שאל הילד, ופקח את עיניו כשהוא [...]

Ogni volta che facevo una marachella e non dicevo la verità, mia nonna mi diceva: - Gianni, le bugie hanno le gambe corte. Lo disse talmente tante volte che finì per convincermi e, da quel momento, smisi di credere ai bambini ed alle persone basse. Poco tempo fa un mio compagno portò a scuola una penna bellissima. Aveva piú di 20 colori: verde, azzurro, rosso, giallo, bordò, celeste e un sacco di altri. Mancava solo il bianco. Mi disse che gli era stata regalata per il compleanno, ma io non ero convinto. Gli guardai le gambe e notai, con stupore, che erano più corte delle mie. Per questa ragione gli tolsi la penna dalle mani ed iniziai a correre velocissimo per farla vedere alla preside. Bussai alla porta del suo ufficio finché non aprì ed entrai con un salto. Le chiesi di chiudere. - Che succede, Gianni? Che succede? –domandò spaventata la preside. - Succede che un compagno, che non so ancora come si chiama perché è nuovo, ha rubato una penna molto cara. Ha piú di 20 colori! Manca solo il bianco –risposi agitato. - E tu come fai a saperlo? - Perché ho guardato bene e ho visto che non c´é il bianco. Se vuole, la provo su un foglio e le dico esattamente quali colori ha, però le ripeto: sono piú di 20. - No, Gianni. Ti ho chiesto come fai a sapere che ha rubato la penna? - Ahhh…. Mi guardai intorno per controllare che non ci fosse più nessuno nell’ufficio della preside e le feci un cenno con la mano per farla avvicinare. Lei si abbassò e io le dissi all’orecchio: - Perché le bugie hanno le gambe corte All’improvviso alzai la voce ed esclamai sconvolto: - Ma come? lei non lo sa? Poverina! Quasi la faccio diventare sorda! - Di chi è la penna, Gianni? – mi domandò la preside, un po’ irritata dalla situazione. - Questo è proprio quello che voglio scoprire – le risposi – a chi l’ha rubata quel furfante. - Un’altra volta, Gianni?! Ti sto chiedendo a chi tu hai preso la penna. [...]

Frammento 1 Frammento 2 - Non c’è luce più bella di quella della Luna, Luca. - Ma che dici? È molto più bella quella del Sole, Davide! - Ma quella del Sole è forte, Luca. Troppo forte. Un piccolo raggio è sufficiente per svegliarci al mattino. Invece la Luna c’illumina quando si fa notte. Ne poco ne molto, il giusto. Davide e Luca erano amici, grandi amici. Potevano passare delle ore giocando insieme senza discutere ne litigare, anche se, quando parlavano, i loro interessi erano un pó diversi. - Davide, voglio giocare a carte. Ma per quanto tempo rimarrai ancora affacciato alla finestra guardando quella palla bianca? - Il tempo necesario, Luca. - Il tempo necessario per cosa? Che stai aspettando? - Che Camilla guardi la Luna nello stesso momento in cui la guardo io… - Sei innamorato, Davide? - Shhhhh… - Per che devo stare zitto? Ti vergogni? - Eh? No, io non sono stato., Sono state le foglie dell’albero. I rami si muovono e fanno “shhhhh”. Non lo senti? - In quel preciso momento, un grido stridente fece tremare le pareti: - Goooooooool!!!! Goooooooool!!!! - Che è successo? - È il nuevo vicino, Luca. Guarda la partita in tv e pensa di essere allo stadio. Ogni volta che ci incontriamo per strada mi dice: “Ragazzino, tu per me sei un campione, un vero cannoniere”. Tutto il tempo non fa altro che parlare di calcio… - Proprio come fai tu con la Luna, Davide! - Ahhh – sospirò Davide –. La Luna è unica. È la nostra unica Luna. Gli altri pianeti hanno molte lune. Marte ne ha due che sembrano delle rocce giganti e non sono nemmeno rotonde. Giove ne ha 67, troppe! Ognuna è diversa dall’altra: alcune sono di ghiaccio, altre di pietra e altre ancora di granito. Si dice che in una di queste ci potrebbero essere milioni d’insetti vivendo sotto la superficie. Puoi immaginare tanti scarafaggi tutti insieme? Che spavento! Invece noi ne abbiamo una sola, ed è tanto bella… - Noi, chi? - Noi, quelli che abitiamo nel Pianeta Terra, Luca. [...]